משה אופיר ואח' נ' כונס הנכסים הרשמי - מחוז ת"א ואח'

פסק דין

בפניי ערעור של נושה, מואיז שם טוב (להלן: "הנושה"), על החלטתו של הנאמן לדחות בקשה להארכת מועד להגשתה של תביעת חוב.

ביום 10.11.2008 ניתן צו כינוס על נכסי החייב משה אופיר (להלן: "החייב"). ביום 10.12.2008 פורסם הצו בעיתון וביום 8.1.2009 הוא פורסם ברשומות.

למרות שבצו הכינוס הוטל על החייב להודיע על הצו לנושיו, הוא עשה כן ביחס לנושה שבפניי רק ביום 22.9.2009.

ביום 2.11.2009 הגיש הנושה תביעת חוב בעניינו של החייב. ביום 21.12.2009 הגיש הנושה בקשה להארכת מועד. הבקשה נדחתה על ידי הנאמן, ומכאן הערעור שבפניי.

המערער טוען כי האיחור נגרם מחמת חוסר תום ליבו של החייב, שלא טרח להודיע לו על הליכי הפש"ר, למרות שהנושה ניהל נגדו הליכי גבייה נמרצים. מדובר בחוב שאיננו שנוי במחלוקת, בסכום של 246,000 ₪. החייב עצמו אישר בבקשה לצו כינוס את דבר קיומו של החוב. מטעם זה לא נפגע אינטרס ההסתמכות של הנושים, למרות האיחור בהגשתה של תביעת החוב. עוד טוען המערער כי הבקשה להארכת מועד הוגשה עוד בטרם חולק לנושים דיבידנד כלשהו.

הנאמן והחייב טוענים כי יש לדחות את הערעור לנוכח חזקת הידיעה הקונסטרוקטיבית, שקיימת מרגע שדבר קיומו של צו הכינוס פורסם בעיתון וברשומות.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי במצב הסטטוטורי הקיים, אין מנוס אלא להורות על דחייתו של הערעור, למרות התוצאה הקשה מבחינתו של הנושה. תוצאה זו מתחייבת מהוראת ס' 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] התש"ם- 1980 (להלן: "הפקודה"), הקובעת:

"נושה רשאי להגיש תביעת חוב תוך ששה חודשים מיום מתן צו הכינוס, בדרכים ובאופן שיקבע השר; הכונס הרשמי בתפקידו כנאמן על נכסי החייב, או הנאמן, רשאים, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להאריך את התקופה להגשת תביעת חוב של נושה לפרק זמן שיקבעו בהחלטתם, אם שוכנעו כי הנושה לא יכול היה להגישה במועד שנקבע." (ההדגשה הוספה)

משמע, תנאי ואין בלתו להארכת המועד הוא שהנושה לא יכול היה להגיש את תביעת החוב במועד שנקבע. מדובר במניעה אובייקטיבית ולא במניעה סובייקטיבית. בעניננו, לא עלה בידי המערער להצביע על מניעה אובייקטיבית כלשהי להגשתה של תביעת החוב במועד. אכן, אין ספק שהאיחור בהגשה נבע מחמת חוסר ידיעה של הנושה אודות קיומו של צו הכינוס. אין גם ספק שלנוכח העובדה שהחייב הצהיר על חובו כלפי הנושה עוד במסגרת בקשתו לצו הכינוס, לא נוצרה ציפייה ראויה להגנה אצל מי מבין הנושים בדבר אי קיומו של חוב כלפי הנושה, מה גם שטרם חולק דיבידנד לנושים. חרף כל אלה, הוראת הפקודה ברורה, מפורשת וחד משמעית, ולא ראוי שבית המשפט יתעלם ממנה בדרך של חקיקה שיפוטית, גם אם יישומה הדווקני מוביל לעתים לתוצאות קשות, וגם אם הדבר מנוגד לתחושת הצדק, כמו בעניננו. שינוי הוראת ס' 71(ב) לפקודה הוא ענין למחוקק לענות בו, גם אם דומה כי שינוי כזה בהחלט ראוי.

הנושה הפנה לפסק דינו של בית המשפט העליון בענין ע"א 4798/01 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' הכנ"ר (פורסם באתר משפטי), כתימוכין לעמדתו לפיה ראוי לקבל את הערעור, אלא שאינני סבור כי פסק הדין האמור קבע הלכה בסוגייה זו. מדובר למעשה בהחלטה אופרטיבית המחזיקה מספר בודד של שורות, שהכריעה בסכסוך ספציפי שעמד לדיון, בלא התייחסות להוראת ס' 71(ב) לפקודה, ובלא הצגת פירוט של עובדות המקרה שעמד לדיון באותו ענין, על מנת שניתן יהיה לבחון מה היו בדיוק נסיבות המקרה.

גם העובדה שהחוב למעשה איננו שנוי במחלוקת, אינה מעלה או מורידה, שכן כבר נפסק בעבר כי:

"משמעותו של סעיף זה היא קביעת "רף קשיח" של זמן להגשת תביעות חוב, אשר מעבר לו אבדה זכותו של הנושה לתבוע את חובו מהחייב, אף אם זה מודה בחוב בפה מלא. יודגש, כי סעיף זה מכוון קודם כל, ובעיקר, אל חובות "שאינם שנויים במחלוקת" מהבחינה המהותית, ואשר לא היתה כל מניעה לאשרם לו היו מוגשים במועד."

(פש"ר 239/97 לבידי זהב שיווק לבידים בע"מ נ' שדה- פורסם באתר משפטי, ההדגשה במקור).

במקרה דנן הצו פורסם ברשומות ביום 8.1.2009, וגם אם נניח לטובתו של הנושה כי זהו המועד שממנו ואילך יש למנות את התקופה בת ששת החודשים להגשתה של תביעת החוב, הרי שהמועד הסתיים ביום 7.7.2009, ואילו תביעת החוב של המערער הוגשה רק ביום 2.11.2009, באיחור של ארבעה חודשים.

יצויין כי בעבר כבר נפסק, חרף לשונה של הפקודה, שיש למנות את התקופה להגשת ערעור ממועד פרסום הצו ברשומות, ולא החל ממועד מתן צו הכינוס, אך אין לאפשר כרסום נוסף בהוראת הפקודה מעבר לכך, אלא באמצעות תיקונה של הפקודה.

יחד עם זאת, יש לראות בחומרה רבה את התנהלותו של החייב, שהפר צו שיפוטי ולא דיווח לנושה על צו הכינוס מיד כשניתן, אלא רק בחלוף זמן רב. עמידתו של החייב על כך שתביעת החוב תידחה בשל האיחור בהגשתה, איחור שהוא עצמו גרם לו, מקוממת ואינה ראויה. לנושים האחרים יש אמנם אינטרס ראוי להגנה שתביעת החוב תידחה בשל האיחור בהגשתה, אך בודאי שאין להכיר בזכותו של החייב להבנות ממחדלו שלו, כך שחוב שאיננו שנוי במחלוקת יימחק רק משום שהחייב לא דיווח לנושה על צו הכינוס. בנסיבות אלה, אם וכאשר יבוא החייב לבקש הפטר (או אישורו של הסדר נושים), תובא התנהלותו זו בחשבון. בין השאר, תישקל האפשרות שלא ליתן לו הפטר בשנים הקרובות, או להחריג את ההפטר (או את ההסדר) כך שלא יחול על החוב כלפי הנושה, והכל כמובן מבלי לקבוע מסמרות בענין שעוד יצטרך להיות נדון בעתיד.

אשר על כן, הערעור נדחה. בנסיבות הענין, אין צו להוצאות.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ז אלול תשע"א, 26 ספטמבר 2011, בהעדר הצדדים.